לונדון לא מחכה לו

 "הגעתי לתקשורת באופן די טבעי", אומר ירון לונדון, "ועסקתי בהרבה מאוד תחומים של התקשורת". ומה הוא חושב על הערוץ הראשון? לדעתו "אסור לסגור אותו, אבל הוא חייב להיות מופת של איכות ואמינות". שיחה פתוחה על תקשורת, יחסי ציבור, דוברות והאהבה הגדולה של אשתו שהלכה לאחרונה לעולמה: חיים יבין

שש שנים טיפל ירון לונדון באשתו נירה, לאחר שסבלה משבץ מוחי קשה. שש שנים בהן הייתה אשתו מרותקת לכיסא גלגלים, כשהיא משותקת בצידה הימני ועם הכרה מעורפלת שלעתים באה ולעתים הולכת. ובתקופה הקשה הזאת הוא גילה לא מעט דברים עליה, על עצמו ועל העולם שעבור רובנו נמצא מעבר להרי החושך, עולם של מוסדות גריאטריים בהם מקבלת המלה אומללות פנים ושמות.

בפברואר השנה, אחרי דעיכה איטית ומיוסרת, הלכה נירה לונדון לעולמה. 50 שנה היו נשואים, "50 שנה של עליות ומורדות", הוא אומר השבוע, "ולצערי הרב עשרה אחוזים מתקופת חיינו המשותפת — היא הייתה מאוד חולה".

איך נראתה הפרידה האחרונה?

"היה ניסיון לדבר איתה על משהו, אבל היא הייתה מעורפלת. הייתה נשיקה, אבל אפילו את זה אדם גוסס כבר כמעט לא חש. החזקתי לה את היד וככה נפרדנו. לצד כל זה היו המון עניינים טכניים. איך להיטיב עם ישיבתה, האם לתת לה עוד מורפיום וכאלה".

יש משהו שהיית רוצה לומר לה עכשיו?

"יש כל מיני דברים שאתה רואה רק ממרחק השנים. יש גיל כזה שאתה מתחיל לעשות בו חושבים, וזה נכון גם לקשר שלך עם הוריך. אבי מת לפני 40 שנה, אמי לפני 30 שנה, אשתי לפני שנה, ואז אתה אומר לעצמך: 'אולי הייתי יכול לגרום להם איזה עוד טיפונת של אושר'. אולי יכולתי להסביר להם טוב יותר את עצמי, ואולי גם יכולתי להיות קשוב יותר לסבל שלהם. כן, יש כאן לא מעט תחושות החמצה. אני חושב שהייתי רוצה לומר לה עד כמה היחסים בינינו היו חשובים בעיניי".

שפת הארוטיקה

 

הרבה ספרים שוכנים בספרייה הביתית של ירון לונדון. בהם רומן עב־כרס של ש"י עגנון, אלבום תמונות של דוד רובינגר, לקסיקון רפואי, ספר של בתו האמצעית, דניאלה לונדון דקל, ובין לבין אפשר למצוא גם כיפה לבנה וספריי נגד ג'וקים. על כל צרה שלא תהיה. ובכל זאת, ישנה סופרת אחת שספריה נפקדים משום מה מספרייתו של איש התקשורת הוותיק: זו מיכל זמיר, בתו של האלוף בדימוס וראש המוסד לשעבר צבי זמיר, שהיא נכון לימים אלה גם אהובתו החדשה של העיתונאי הוותיק והפזמונאי שכתב שירים כמו "שיר הטלפון", "אליעזר בן יהודה" ו"בואי לאילת".

שנה מורכבת ומפתיעה עברה על לונדון. בתחילתה הלכה אשתו לעולמה, ובהמשכה, אחרי ההלוויה שהפכה לדבריו למעין אירוע טרגי־קומי, הלך והתהדק הקשר עם הסופרת הצעירה, שאותה הכיר כמה חודשים לפני מות אשתו. היום, כך הוא מספר, הוא מאוהב כמתבגר שטוף הורמונים, משל היה ירון זהבי המחזר אחרי תמר. למעט, כמובן, עניין הגיל. כי בזמן שבקיץ האחרון לונדון חגג 70 אביבים, לחברתו זמיר מלאו 46 — ממש כמו אורי, בנו הבכור.

"זמן לא רב אחרי מות אשתי מצאתי אהבה ושמה מיכל", אמר השבוע. "מבחינתי מדובר בשמחה גדולה מאוד. אני מאוהב, וזה משהו שמאוד מנחם אותי. אין מה לומר, אהבה זה דבר נפלא".

זמיר השתתפה בסדרת הטלוויזיה שהכנת כשאשתך עוד הייתה בחיים.

"כן, היא הייתה אחת מגיבורות הסדרה. מאז נרקם בינינו קשר. אבל באותו הזמן אשתי באמת עוד הייתה בחיים, כך שהקשר התחזק לאחר מותה. וזהו, אני מאוד אוהב אותה".

יש תוכניות? אולי לעבור לגור יחד?

"לא. כרגע לא. שמע, יש לי חברה, וזה העיקר".

כשאנחנו מדברים על אהובתו, הצעירה ממנו ב־24 שנים (למי שלא הספיק לעשות את החישוב), לונדון, אולי בניגוד לטבעו, דווקא מקמץ במילים. "היא תכעס עליי אם אדבר על כך", הוא מסביר. בסדרת הטלוויזיה המדוברת "לונדון פינת בן יהודה", שעסקה בלשון העברית, שוחח לונדון עם זמיר, גרושה ואם לילדה בת 13, על "שפת הארוטיקה", והתווכח איתה על השאלה האם "השפה העברית יודעת לדבר אהבה". שלושה ספרים הוציאה זמיר עד היום. ספרה הראשון, "12 פגישות", היה למעשה נובלה אירוטית אודות אישה בת 40 המתגרשת מבעלה ומשתוקקת נואשות לשכב עם הפסיכיאטר שלה.

יום ההולדת שלו היה יום ככל יום רגיל, לדבריו, בלי שום מסיבת הפתעה ובלי בלונים צבעוניים. "אין מה לומר, גיל 70 זה כבר לא צחוק", הוא מסכם. "הראייה כבר לא משהו, וגם השמיעה. אבל אני במצב לא רע. אני עובד קשה ולשמחתי אין לי שום בעיה".

מטריד אותך הגיל? אולי מפחיד אותך?

"אני מתייחס אליו בהומור. בכלל, אני משתדל לתבל את חיי בהומור. אבל בסך הכל הגיל הזה מתייחס אליי דווקא בחיבה. הוא לא מתאכזר אליי יותר מדי. אני רואה מה קורה אצל החברים שלי ואני מגלה התאבנות של הרצון לפעול ושל הליבידו. אני חושב שאני די מבורך".

אתה עדיין מעשן?

"עישנתי הרבה מאוד שנים, מגיל 14. אבל לפני שנה הפסקתי. היום אני נקי מסיגריות. אני רק שותה, כמו כל אדם".

במבט לאחור, אתה מרוצה מהבחירות שעשית בחיים?

"האמת, לא עשיתי הרבה בחירות בחיים. אף פעם לא הייתה לי מטרה ברורה, אלא הלכתי בעקבות הסקרנות והעניין שלי. ומה שהיה בהישג יד פשוט לקחתי. הגעתי לתקשורת באופן די טבעי, ועסקתי בהרבה מאוד תחומים של התקשורת. הכל היה מתוך איזשהו גירוי, מתוך רצון ליצירה, אבל אי־אפשר לומר שהייתה לי תוכנית חיים. אף פעם לא ממש ידעתי מה אעשה. כשהייתי קטן דווקא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. ידעתי שאני רוצה להיות מאייר".

אתה מאייר טוב?

"דניאלה בתי אומרת שאני מוכשר. ובאולפן, בזמן התוכניות, אני משרבט דברים והטכנאים לפעמים אוספים את זה".

יש רגע שאתה מצטער עליו?

"יש לא מעט רגעים כאלה, כן".

אתה מצטער אולי על ההתבטאות שלך מפעם, כשאמרת שבחרת בנירה אשתך רק מפני שהייתה זיון טוב?

"לא. ממש לא. היא הייתה זיון טוב. אתה יכול לחזור על זה".

ההתקף: "בהלה מאוד גדולה"

המפנה הגדול בחייו של לונדון התרחש כאמור לפני שש שנים. בערב הסילבסטר של אותה השנה התארח הזוג לונדון אצל חברים נוצרים בנצרת. כשחזרו בשעת לילה מאוחרת לביתם בתל־אביב, פנו השניים לישון בחדרים נפרדים. "ישנתי בחדר נפרד, כי הייתי קצת שתוי", הוא אומר. "בבוקר שמעתי רחשים, וכשנכנסתי לחדר מצאתי אותה שוכבת על הרצפה. היא מלמלה משהו לא ברור עם חצי פה משותק, ויצא לה קצף מהפה". הוא נושם בכבדות. "שמע, המראה שם בחדרה היה מאוד קשה. הבהלה שלי הייתה מאוד גדולה".

כמה זמן היא שכבה ככה?

"אין לי מושג. כנראה כמה שעות. הזעקתי אמבולנס, לקחו אותה לאיכילוב, למחלקת טיפול נמרץ מוח, ומיד זיהו שמדובר באירוע מוחי. משך מספר ימים היא נעה בין מוות לחיים והסטטיסטיקה לא הייתה לטובתה, כי לרוב באירועים קשים כמו שלה, מתים מיד. ואז, אחרי שהצליחו לייצב את מצבה, העבירו אותה לבית החולים השיקומי 'רעות' שבתל אביב. שטף הדם פגע באונה השמאלית שלה. מה שאומר שההתקף הזה שיתק לה את יד ימין לחלוטין ואת רגל ימין כמעט לחלוטין. היא עברה שם תהליך שיקומי קשה שנמשך חמישה חודשים. הייתי שם כל יום, כמובן, ולפעמים פעמיים ביום. בהתחלה ניסו ללמד אותה ללכת, אבל זה לא צלח, ולמעשה היא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים עד מותה".

ומה עבר עליך בכל אותה תקופה?

"גם אנשים מנוסים ומקושרים כמוני, שמסוגלים להבין איך פועלת אדמיניסטרציה, כשקורה לך דבר כזה, אתה מוצא את עצמך די לבד ודי מבוהל. בפירוש נזקקתי לעזרה. אתה זקוק לעזרת הממסד ואתה רוצה שמישהו ידריך אותך. איך אני אמור מכאן להמשיך את חיי? מה תהיה תוחלת חייה? כמה זמן ייארך האשפוז שלה? מה אני צריך לעשות כדי לעזור לה? איך אני אמור להכשיר את הבית לקראת קליטתה? בוקר אחד חייך משתנים לגמרי, בלי שאתה מוכן לזה, ואתה מוצא את עצמך לגמרי אובד עצות". הוא נשען עמוק לתוך הכורסה. "זה די מפחיד, הדבר הזה. אבל אז הופתעתי לגלות שמערכת הבריאות עובדת לגמרי לא רע".

עובדת לא רע? אולי כשמדובר בירון לונדון?

"כאן אני תמיד נזהר. כל הזמן שאלתי את עצמי האם אני מקבל יחס מיוחד, אבל כיוון שהתאפשר לי לשהות הרבה מאוד זמן בכמה וכמה בתי חולים בשש השנים האחרונות, יצא לי להביט הרבה מאוד מהצד על תפקוד המערכת והציון שאני נותן לה הוא בהחלט מאוד טוב".

למה כמה בתי חולים? היא עברה ניתוחים?

"לא. אבל המחלה הזאת פוגעת בכל מערכות הגוף. כאשר אדם מרותק באופן קבוע לכיסא גלגלים, וגם היד שלו משותקת ויכולת הדיבור שלו נפגעת, וגם יכולת החשיבה והיכולת הקוגניטיבית נפגעות, בסופו של דבר זה פוגם לו בכל המערכות. תוחלת השנים במקרה כזה היא חמש שנים, ובכל אותו הזמן מדובר בתהליך של מוות איטי".

כשנירה הועברה לרעות היא הייתה בהכרה?

"בהתחלה היא הייתה בלי הכרה. אחר כך היא הייתה כמעט ללא הכרה, אחר כך הייתה עם הכרה, אבל בלי יכולת לשבת, ואחר כך עם הכרה אבל בלי יכולת לדבר. אחר כך, כשהיא כבר ישבה, היו לה בעיות קשות בחשיבה. בכל אותו זמן, בשעות הארוכות שליוויתי אותה, עקבתי אחרי הטיפול בה ובאחרים במחלקה, ולא מצאתי די מלים לתאר את המסירות והמקצועיות של הצוות".

השיקום: "הפתעתי את עצמי"

אחרי חמישה חודשי שיקום ארוכים ומתישים, שוחררה נירה לביתה. לקראת חזרתה לקח על עצמו בעלה להכשיר את ביתם הפרטי, ובמין דבקות לא לגמרי טריוויאלית, לקח על עצמו גם להשגיח ולטפל בה מסביב לשעון, לצד הניהול השוטף של יתר ענייני הבית. "למדתי מה צריך לעשות ואיך אני אמור לטפל בה. לשמחתי זה לא היה כזה נורא. לצד זה גיליתי גם את חדוות הבישול".

בכנות, הפתעת את עצמך במסירות שהפגנת כלפיה?

"אני חושב שבמידה מסוימת באמת הפתעתי את עצמי, בעיקר מיכולת העמידה שלי. תראה, עד שאדם לא עומד באש הקרב, הוא לא יודע איך יגיב. כשלחמתי במלחמת יום כיפור לא ידעתי איך אתנהג. לא היה לי שום ביטחון שאצליח לתפקד כראוי בסיטואציה כזאת, כשאני מלווה את אשתי במחלתה. ואני יכול לומר שזה היה מבחן אישיות מאוד מעניין".

ומה לגביה? היא עצמה הופתעה מהטיפול הצמוד שהענקת לה?

"אני חושב שכן. היא אמרה לי כמה פעמים משהו כזה. לעתים היא אמרה 'מה אתה צריך את זה?' ולעתים אף אמרה 'למה למשוך את זה?' לצד זה צריך לזכור שהיה בינינו חוזה. תמיד ידעתי שמה שהיא תעשה למעני, אני אעשה למענה".

באיזשהו מקום היא ויתרה על החיים?

"לצערי הרב היא ויתרה על החיים די מהר, זה נכון. חלילה – לא היה לה רצון למות. אבל גם לא היה לה רצון לחיות. היא הוכתה בחייה בכל מיני מחלות, בעבר גם היה לה סרטן, ובפירוש החיים היכו אותה כהוגן, מכל הכיוונים. לא היה בה שום רצון לשיקום עצמי, ובמידה רבה זה תסכל אותי. רציתי שהיא תגיע לחיים בעלי משמעות. אבל יחד עם זאת, אני אומר עכשיו משהו די אכזרי: אני לא בטוח שזה היה שווה את המאמץ. הסבל והאומללות היו כל כך רבים, שלא היה שווה לחיות את החיים האלה. השנים האמורות היו קשות ואיומות מבחינתה, ובסופו של דבר הגוף לא עמד בכל זה".

בסוף פברואר השנה, בגיל 74, הלכה נירה לונדון לעולמה. "לפני קצת פחות משנה, אחרי שנים של סבל, חלה הידרדרות קשה במצבה. לקחתי אותה לבית החולים ושם שקלו לכרות לה רגל. את השבועיים האחרונים של חייה היא עשתה ברעות, ואז יום אחד הודיעו לי בטלפון: 'זהו, זה נגמר'".

איך לדעתך היא הייתה מסכמת את חייה?

"אשתי לא הייתה מהטיפוסים שמסכמים את חייהם. היא הייתה אדם אירוני מאוד, אדם מלא הומור".

מה כתבת על המצבה שלה?

הוא מהרהר בזה לרגע. "'נירה לונדון אהובתנו', אני חושב. אני לא זוכר".

ביקרת בקברה מאז מותה?

"בטח. למרבה הפלא אני מבקר שם לעתים. דווקא הייתי בטוח שלא אבוא. היא קבורה בבית הקברות של מושב כפר חיים שבעמק חפר. היא לא גדלה שם, אבל שם רצתה להיקבר. כי לא רחוק ממקום קבורתה נהרג אבא שלה, זוסיה שחורי, בשנת 1939. הוא היה מפקד בהגנה והותיר אותה יתומה כשהייתה בת שנתיים".

הוא קם ומראה לי איור לפי צילום של אביה שתלוי בסלון הבית, לצד יצירה ייחודית של מנשה קדישמן שבה מופיעה צדודיתו הבלתי נשכחת של י.ח. ברנר. "זה ציור שקדישמן קיבל בהזמנה, ומיד כששמעתי על זה החלטתי לקנות אותו ממנו".

ערכתם לה טקס קבורה חילוני?

"לא, מה פתאום?! אני לא חסיד של הדברים האלה. אני לא בעד כל הקבורות האלה שמרוב שלא רוצים לעשות מזה עסק, עושים מזה עסק. אותי זה לא מעניין. אני רוצה שיקברו אותי כמו כל יהודי. אלפי שנים העסק הזה עובד כהלכה, אז למה להתחכם עכשיו? למה לעשות מהמוות עניין כזה גדול? לי ממש לא אכפת איך תראה ההלוויה שלי. מצדי, שיקברו אותי כאן בחצר הבית. או אפילו שיתנו את גווייתי לנשרים או שיזרקו אותי לים. זה לא מעניין אותי. אבל אם אני כבר מת, אז תפנו לחברה קדישא ותזרקו את הגווייה הסרוחה שלי לבור, וזהו".

גם לא חשוב לך מה יהיה כתוב על המצבה שלך?

"ממש לא אכפת לי. מצדי שלא תהיה מצבה".

אולי, נניח, יחרטו על המצבה שיר שכתבת?

"אני לא חושב. אני מניח שבתי דניאלה, שהיא בעלת כישרונות מסוימים, תעשה כבר משהו. בוודאי תכין נאום מצחיק, כמו שעשתה על הקבר של אמא שלה. היה לה את ההספד הכי מצחיק ששמעתי מעודי".

רגע, מה, צחקת בהלוויה של אשתך?

"צחקנו ובכינו יחד. זה היה מאוד מצחיק מה שדניאלה אמרה שם".

ואתה ספדת לה?

"לא. אמרתי קדיש והוספתי עוד מלת תודה לחברים, ובעיקר לחברות שלה שליוו אותה".

בכית?

הוא פולט "אוף" ארוך וספונטני. "לאורך השנים האלה בכיתי לא מעט, בטח. בכיתי המון ביום ההוא של ההתקף, ובבית החולים, כי נבהלתי אז מאוד, לאורך כל הדרך בכיתי לא מעט. גם היום אני בוכה".

אתה מודע לעובדה שאתה נתפס בציבור כרציונליסט־שכלתן ונטול כל צד רגשי?

"בסדר, אני יודע, אבל אני נזכר ב־50 השנים שעברתי עם האישה שאהבתי, וזה לא פשוט, ממש לא פשוט. היא הייתה חולה הרבה מאוד זמן, ולמרבה הצער זה היה בתקופה האחרונה של החיים. ומה שמבהיל הוא שאתה זוכר בעיקר את הסוף. בגלל עוצמת המחלה, מה שנחקק בזיכרון שלך זה בעיקר השנים האחרונות. זה חבל, פשוט חבל. בעיקר לנכדים".

המוסד: "תחושת שליחות"

אנחנו יושבים בסלון ביתו שבשכונת אפקה, בצפון העיר. הבית שלפני שנתיים הוצבה עליו שמירה, בעקבות איומים שקיבל על שקרא לאורן זריף נוכל בראיון שערך עמו. זה הבית שהפך ברבות השנים למוקד משיכה לשמונת הנכדים לבית משפחת לונדון, הגדול שבהם כיום בן 15. את נוכחות הנכדים בבית נראה שאפשר לראות כמעט בכל פינה. על המזנון מונחת קונסולת wii לבנה, בגינה מוצבות מגלשת ילדים קטנה, על הגדר תלויה בריכת פלסטיק, ובארון הקלטות בסלון אפשר למצוא גם את כוכבי הילדים המוכרים.

גם היום, לונדון עובד בקצב שלא היה מבייש גל"צניק משוחרר. הנייד שלו לא מפסיק לטרטר, פה פגישה פלוס ארוחת צהריים ושם צילומים ("אני אוהב מסעדות שמגישות מנות גדושות", הוא מדגיש בטלפון, "ואני אוהב הכל: מחומוס ועד שרצים"), מאבקי השכר שלו ושל חברו מוטי קירשנבאום מול קברניטי ערוץ 10 כבר הוכרעו, עם הפסד צורב לשני הטאלנטים הוותיקים בישראל, מה שאומר ששכרם, שעמד לפי הפרסומים על כ־140 אלף שקל בחודש, קוצץ משמעותית.

בין לבין הוא מקדיש בימים אלה מרץ רב כדי לקדם מוסד אליו נשבע אמונים: המוסד השיקומי רעות, אותו מוסד שטיפל נאמנה באשתו.

"ביום שבו השתחררה אשתי מבית החולים רעות הלכתי למנהל המקום ואמרתי לו ככה: 'מעכשיו ועד יום מותי אני לרשותך, ואני אכעס עליך אם לא תיעזר בי הרבה'".

ב־26 לחודש יתקיים אירוע התרמה מיוחד למרכז הרפואי רעות, במטרה להשיג מימון לבנייה מחדש של המחלקה לשיקום גריאטרי במקום. לקראת האירוע הזה קיים לונדון מספר שיחות טלפון עם בעלי הון בניסיון לגייס אותם לעניין. "מה שהפליא אותי במקום הזה לא הסתכם בתפקוד לעילא ולעילא את הצוות המקצועי, הרופאים והפיזיותרפיסטים, שהרי הם בחרו במקצוע מרצונם החופשי ומשתכרים בסך הכל יפה, אלא דווקא בתפקוד של כח העזר. אדם שהיה מורה למוזיקה מבוקש במרכז אסיה והגיע לארץ ולא מצא עבודה במקצועו והפך לסניטר, למה שהוא יראה את עבודתו כשליחות ולא כעונש?"

ובאמת זיהית אצלו תחושת שליחות?

"לגמרי, במאה אחוז. הסתכלתי על האנשים האלה כשרחצו את אשתי בבוקר, ושאלתי את עצמי: איזה מין תענוג זה לרחוץ אישה נכה בת כמעט 70? מה אתה משקיע מנפשך כשאתה עושה דבר כזה? האם אתה רוצה שהגועל־נפש הזה יעבור כבר, או שאתה פועל מתוך תחושת שליחות עמוקה? אני אומר לך באחריות: ראיתי שם רק חמלה ורוך, ובלי יוצא מהכלל. ישבתי שם יום יום, שעה שעה, ושום דבר לא נעלם מעיני. ישבתי וחיפשתי פגמים, ואני אומר לך בכנות שלא מצאתי".

מה כן ראית שם?

"ראיתי שם לא מעט זוועות. נשים שבעליהן חתכו אותן לחתיכות; אם חד־הורית שהגיעה עם שבר ואין לה אדם בעולם שיטפל בה; פועל זר מסין משותק לגמרי שנפל מפיגום, שנה שלמה טיפלו שם בפועל הזה; ופועל רוסי שנשמט מאנטנה, וגם בו השקיעו שנה שלמה עד שבסוף, רגע לפני השחרור, הוא התאבד, כי לא ראה את עצמו שורד שם בחוץ. שמע, זה איום ונורא לעבוד במקום כזה. אני אומר לך, אני לא רגשן גדול, אבל כל הסיפור הזה פשוט ריגש אותי. ואני רוצה עכשיו לבוא ולומר שבניגוד למה שנדמה לנו, החברה הישראלית היא ממש לא חיה טורפת".

אם מערכת הבריאות הציבורית הצליחה להפתיע את לונדון לטובה, הרי שישנה מערכת ציבורית שיודעת איך להוציא ממנו ארס חד ודוקר: הערוץ הראשון.

"כמי שעבד רוב חייו בערוץ הראשון, 28 שנים עבדתי שם, אני יכול לומר שיש שם החטאה נוראה", הוא אומר. "אני חושב שהערוץ הזה אמור היה להיות ערוץ חדשות ודוקומנטציה מפואר, ואת מרבית החומרים צריך היה להזמין מבחוץ, בשיטה של מכרזים. הצרה היא שרשות השידור, נכון ל־30 שנה האחרונות, היא גוף בזבזני ומושחת להחריד. צריך להבין: רשות השידור ספוגה בשחיתות ממסדית מזעזעת. לצערי הרב צריך לפטר שם את מרבית העובדים ולמנות דרג ניהולי מקצועי שיגדיר את הרשות כחברה שמזמינה תוכניות בלבד. אני חושב שצריך להיות שידור ציבורי ואסור לסגור אותו, אבל הוא חייב להיות מופת של איכות ואמינות".

ואם בעניין רשות השידור הוא נשמע לכם, איך לומר, קצת מיליטנטי, חכו עד שתשמעו מה חושב מי שאמור היה להיות המבוגר האחראי של גוש השמאל על פרשת גלעד שליט.

"בעניין הזה העמדה שלי די קיצונית", הוא מודה, "כי אני לא חושב שאפשר להיענות לתביעות המפליגות של חמאס. ומכיוון שחמאס לא מראה שום סימנים של כניעה, ומכיוון שיש לקצר את שביו של גלעד, חייבים לעבור לפסים מבצעיים. אני חושב שצריך להטיל על האנשים שמחזיקים את גלעד אימה כזאת שבסופה אולי, ואני מדגיש אולי, הם יוזילו את המחיר. צריך לעשות את זה עם כל הסכנות הטמונות בדבר. ואני יודע שזאת עמדה לא צפויה ממי שנחשב שמאל. יש לי תחושה מפחידה שמדינת ישראל החליטה שמאסרו של חייל אחד לא צריך לאלץ אותנו לבצע פעולות קיצוניות".

הפרידה: "תחושה של החמצה"

לקראת סיום אני מבקש ממנו לראות תמונה של אשתו, והוא מספר לי שהם משפחה שלא מנציחה. כמעט שאין לו תמונות שלה. הוא פונה לחדר העבודה ולאחר מאמצים רבים מצליח לאתר תמונת שחור־לבן של אשתו מגיל 24. אני שואל האם הוא כבר תלה בבית תמונה שלה, והוא אומר, "לא, אבל אני אעשה את זה. ביום השנה למותה אני אעשה את זה". אבל אז הוא נזכר: יש בבית תמונה אחת שלה שתלויה על הקיר.

הוא קורא לי להצטרף אליו, ויחד אנחנו נכנסים לחדר השירותים. "תיכנס ותסגור את הדלת", הוא אומר ויוצא, ואז, מעל האסלה, אני מוצא באמת תמונה גדולה וצבעונית של נירה, כשהיא פורשת ידיים מאושרות לצדדים. "זה צולם בקובה לפני 15 שנה", הוא צועק לי מעבר לדלת השירותים, "עשיתי אז סרט שם".

זה נכון שכשהכרת אותה היא הייתה מאוהבת דווקא בחיים יבין?

"תראה, הם היו ידידים… כולנו היינו אז צעירים, בירושלים של תחילת שנות השישים. עבדנו אז בקול ישראל. אבל שמע, אני בעצמי מאוהב בחיים יבין, אז למה שהיא לא תהיה מאוהבת בו?"

היית רוצה ליטול ממנו את התואר "מר טלוויזיה"?

"לא, למה? אני מאוד אוהב אותו ומכבד אותו, והוא ראוי לכל תואר".

שמע, למרות כל הסיפורים, נראה שאתה בכל זאת חיה די מונוגמית?

"לא, בכלל לא. אני ביגמיסט גמור. אני ממש לא חיה מונוגמית. אני צריך לחיות בהרמון".

ואתה עדיין מבשל?

"שמע, אני טבח מהולל. אבל אני לא מבשל סתם כך לעצמי, אין לי סיבה, אלא רק כשהנכדים באים".

ומה עם ספורט, אתה עדיין מתעמל?

"בזמן האחרון לא. מאז מות אשתי הפסקתי כל פעילות גופנית. אני לא עושה את זה, אבל אני מאוד אוהב ריצות למרחקים ארוכים. אני מעריץ אנשים שרצים באוויר הפתוח… אני מעריץ את ההתמודדות שלהם עם הכאב, זה מרתק אותי. ריצות ארוכות בעיני הן סיפורים שלמים ומרתקים, אבל לצערי אני לא מוכשר בזה. אני כבד מדי".

בסמיכות זמנים כמעט דמיונית, הן ירון לונדון והן שותפו מוטי קירשנבאום איבדו את נשותיהם. הם מכירים מזה שנים מאוד ארוכות, עוד מימי רשות השידור, וכשנה לפני שנירה הלכה לעולמה נפטרה יונה קירשנבאום ממחלת הסרטן. "מוטי מבוגר ממני בכמה חודשים בלבד, ובערך באותה התקופה שנינו איבדנו את הנשים שלנו, זה נכון".

אתם מדברים על זה?

"כן, בהחלט. לא מעט".

אתה מתגעגע לאשתך?

"כן, מאוד".

מלינדה בר, דוברת רשות השידור, נמסר בתגובה: "ירון לונדון, עיתונאי ראוי, הפסיק לעבוד ברשות השידור לפני כ-15 שנה. לא ברור על מה הוא מבסס את דבריו, הגובלים בהוצאת דיבה".

התגובות סגורות